a story lives forever
Register
Sign in
Form submission failed!

Stay signed in

Recover your password?
Register
Form submission failed!

Web of Stories Ltd would like to keep you informed about our products and services.

Please tick here if you would like us to keep you informed about our products and services.

I have read and accepted the Terms & Conditions.

Please note: Your email and any private information provided at registration will not be passed on to other individuals or organisations without your specific approval.

Video URL

You must be registered to use this feature. Sign in or register.

NEXT STORY

Attending the Geneva Peace Conference

RELATED STORIES

My role in Shulamit Aloni's election to the Knesset
Uri Avnery Social activist
Comments (0) Please sign in or register to add comments

Before this I have to say I knew Shulamit Aloni from HaOlam HaZeh. I had interviewed her more than once and we had quite a good relationship. And it irked Golda [Meir], Golda hated her perhaps even more than she had hated me. It is easier to hate someone in your own party than someone in another party. So she did a very, very nasty thing: the day before submitting the lists, something like that or two days before, she removed [Shulamit] from a viable position on the list, and thought that she would finish her by doing that. What could she do in the day or two that remained? But there was one thing Golda didn't take into account: there was a group of feminists, led by a Jewish-American woman named Marcia Freedman and a feminist from Ramat Hasharon I believe, named Resnick, who wanted to run for Knesset despite the fact that they had no chance of getting in, but they had collected the necessary signatures. And they had all the signatures required with the submission books of a list and they said: 'Shula, come to us. You'll be our leader'. Then, on the last date for submitting the lists, Amnon Zichroni and I went there. We didn't need any signatures for anything. A list that had already been in the outgoing Knesset does not need signatures. We came in the afternoon and decided: 'Let's submit it at the last minute. At the last moment journalists and television crews will come; that's when we'll submit'. So with our lists in hand we were walking around the Knesset building and we saw Shulamit Aloni in one of the rooms. On this wide table of the Knesset Committee was a huge pile of notes of support and a second stack of candidates, not arranged in any kind of order, and she was alone – although someone else might have been there, I forget who. So we felt sorry for her and told her, 'Come on, let us help you'. And we helped her to arrange the list, placing the signatures, copying the signatures into these books. I helped her arrange the order of the candidates, totally random, by the way. Later, she had trouble with this one and with that one – a lot of trouble. But we compiled the list in a completely random manner. We knew she was in first place, but who was second? Also we didn't know who these people were, in general. We helped her and she was able to submit the list before they closed the gates, and then we filed our own list. That was when disaster struck. Shulamit passed the threshold in a big way, I think three candidates were elected, but we didn't pass the threshold. For me personally it was a very harsh blow. I thought I didn't deserve it. We were fine, we had fulfilled all our promises, I had gone to all of the sessions, I made countless speeches, our supporters had all agreed with our actions at all times, at gatherings and meetings of the faction we had heard only praise and suddenly... the team members didn't feel this blow, but for me it was really very hard. And it took me a few weeks until I was again able to get used to being just the editor of HaOlam HaZeh. I had three days a week free. My work was organized. That's it − we went back to the previous routine.

לפני זה אני מוכרח להגיד, אני הכרתי את שולמית אלוני, מ"העולם הזה”. לא פעם ראיינו אותה והיינו ביחסים די טובים. והיא הרגיזה את גולדה, גולדה שנאה אותה אולי אפילו יותר מששנאה אותי. קל יותר לשנוא מי שאתך במפלגה מאשר במפלגה אחרת. אז היא עשתה לה דבר מאוד-מאוד נבזי: יום לפני הגשת הרשימות, משהו כזה, או יומיים, היא סילקה אותה ממקום ריאלי ברשימה, וחשבה שבזה היא גומרת אותה. מה היא יכולה לעשות ביום-יומיים שנותרו? אבל לא לקחה בחשבון דבר אחד: קבוצה של פמיניסטיות ובראשן איזה בחורה יהודייה-אמריקאית בשם מרשה פרידמן ופמיניסטית מרמת השרון, נדמה לי, בשם רזניק, רצו לרוץ לכנסת, למרות שלא היה להם שום סיכוי, אבל אספו את החתימות שהיו דרושות. ועמדו שמה עם כל החתימות הדרושות, עם ספרי הגשה של רשימה ואמרו: "שולה, בואי אלינו. תהיי מנהיגה לנו”. ואז, ביום האחרון של הגשת הרשימות, אמנון זכרוני ואני באים לשם. אנחנו לא היינו זקוקים לחתימות, לשום דבר. רשימה שכבר הייתה בכנסת היוצאת, לא צריכה חתימות. אנחנו באים אחר הצהריים והחלטנו: "בוא נגיש ברגע האחרון. ברגע האחרון יבואו עיתונאים וטלוויזיות, אז אנחנו נגיש". אז הרשימות שלנו בידינו, מסתובבים בבניין הכנסת ובאחד החדרים רואים את שולמית אלוני. על השולחן הרחב הזה של ועדת הכנסת, ערימה עצומה של פתקאות תמיכה וערימה שנייה של מועמדים, לא מסודרים לפי איזשהו סדר, והיא לבדה, יכול להיות שהיה עוד אחד, שכחתי מי. אז ריחמנו עליה אמרנו לה: "בואי, בואי נעזור לך”. ועזרנו לה לסדר את הרשימה, לשים את החתימות, להעתיק את החתימות לספרים האלה. עזרתי לה לארגן את הסדר של המועמדים, לגמרי מקרי אגב. אח"כ היו לה צרות עם זאתי ועם זה, צרות רבות. אבל הרכבנו את הרשימה בצורה לחלוטין מקרית. ידענו שהיא במקום ראשון אבל מקום שני? גם לא ידענו מי האנשים בכלל. עזרנו לה והיא הצליחה להגיש את הרשימה לפני סגירת השערים ואנחנו הגשנו את שלנו. ואז כאמור קרה האסון: היא עברה בגדול את אחוז החסימה, שלוש מועמדות נדמה לי נבחרו, ואנחנו לא עברנו את אחוז החסימה. בשבילי זו היתה מכה אישית מאוד חזקה. חשבתי שזה לא מגיע. אנחנו היינו בסדר, קיימנו את כל ההבטחות שלנו, הייתי בכל הישיבות, נאמתי אינספור נאומים, הקהל שלנו כולו הסכים עם כל פעולותינו כל הזמן, באסיפות ובישיבות של הסיעה שלנו שמענו אך ורק תשבוחות ופתאום... חברי המערכת לא הרגישו את המכה הזאת, אבל הייתה לי מכה אמיתית חזקה מאוד. ולקח לי כמה שבועות להתרגל בחזרה שאני רק עורך "העולם הזה”. התפנו לי שלושה ימים בשבוע. העבודה שלי הייתה מאורגנת. זהו, אז חזרנו לשגרה הקודמת

 

Uri Avnery (1923-2018) was an Israeli writer, journalist and founder of the Gush Shalom peace movement. As a teenager, he joined the Zionist paramilitary group, Irgun. Later, Avnery was elected to the Knesset from 1965 to 1974 and from 1979 to 1981. He was also the editor-in-chief of the weekly news magazine, 'HaOlam HaZeh' from 1950 until it closed in 1993. He famously crossed the lines during the Siege of Beirut to meet Yasser Arafat on 3 July 1982, the first time the Palestinian leader ever met with an Israeli. Avnery was the author of several books about the Israeli-Palestinian conflict, including '1948: A Soldier's Tale, the Bloody Road to Jerusalem' (2008); 'Israel's Vicious Circle' (2008); and 'My Friend, the Enemy' (1986).

Listeners: Anat Saragusti

Anat Saragusti is a film-maker, book editor and a freelance journalist and writer. She was a senior staff member at the weekly news magazine Ha'olam Hazeh, where she was prominent in covering major events in Israel. Uri Avnery was the publisher and chief editor of the Magazine, and Saragusti worked closely with him for over a decade. With the closing of Ha'olam Hazeh in 1993, Anat Saragusti joined the group that established TV Channel 2 News Company and was appointed as its reporter in Gaza. She later became the chief editor of the evening news bulletin. Concurrently, she studied law and gained a Master's degree from Tel Aviv University.

Tags: Shulamit Aloni, Golda Meir, Marcia Freedman

Duration: 4 minutes, 59 seconds

Date story recorded: October 2015

Date story went live: 11 May 2017