One day, after three or four months, a young man came to me, younger than me – they were all younger than me. He had a beard which was then very unusual; I was used to being the only bearded person around. And he told me he was a photographer, 'I want to work for HaOlam HaZeh'. I said: 'I've been waiting for you all this time'. His name was Maxim Solomon and he was, in fact, the very first editorial journalist/photographer in Israel. His family was one of the founders of Petach Tikva. He was a very disturbed young man, a bit unbearable, but he managed to get in anywhere he wanted and he was a good photographer. He was with us for several years. For me, the photographs in HaOlam HaZeh were an integral part of the newspaper. Until that time there had been photographers, as I mentioned, freelancers, who would photograph some kind of event, and would then rush from one paper to another, to get in ahead of the competition, and the editorial boards would purchase them and use them. When I worked at Haaretz, I saw how it was done: the secretary of the editorial board would sit and create the column, and when there was some space, a photograph would be inserted. My perception was completely different. I perceived an article in HaOlam HaZeh as being an integration of three elements: one – the text; two – the caption, and three – the photograph or photographs. And they were completely integrated. In other words, sometimes a whole story was built around the image. Sometimes we shot photos for articles that we were already planning, and the captions were literally added to attract the readers. As 'loud' as possible, as funny as possible, always very large. And this was how, very slowly, HaOlam HaZeh created its own style. I would say that the style was structured and completed in the mid-1950s. In the late 1950s, when the Eichmann trial started, it was already a fait accompli.

יום אחד, אחרי שלושה-ארבעה חודשים, בא אלי בחור צעיר, צעיר ממני - כולם היו צעירים ממני - עם זקן, שאז היה מאוד לא רגיל. אני הייתי רגיל להיות בעל הזקן היחידי בסביבה. ואומר לי, צלם: "אני רוצה לעבוד ב'העולם הזה'". אמרתי: "אני חיכיתי לך, כל הזמן". שמו היה מקסים גילן, וזה למעשה היה צלם המערכת הראשון בארץ. מקסים גילן, סליחה, מקסים סולומון. משפחה פתח-תקוואית מהמייסדים. היה בחור מאוד מופרע, די בלתי-נסבל, אבל אדם שהגיע לכל מקום שהוא רצה להגיע וצלם טוב. הוא היה אתנו כמה שנים. בשבילי הצילומים ב"העולם הזה" היו חלק אינטגראלי של העיתון. עד אותו זמן היו צלמים, כאמור, פרילנסרים, שהיו מצלמים איזשהו אירוע, רצים מהר ממערכת למערכת בשביל להגיע לפני המתחרים והמערכות היו קונים ושמים אותם. כשעבדתי ב"הארץ" אני ראיתי איך זה נעשה: יושב מזכיר המערכת ובונה עמוד, ואם היו לו חורים, דחף תמונה. התפיסה שלי הייתה לחלוטין אחרת. אני ראיתי בכתבה ב"העולם הזה" מיזוג אינטגראלי של שלושה יסודות: אחד – הטקסט, שניים – הכותרת, ושלוש – התמונה או התמונות. והן היו משולבות לחלוטין. זאת אומרת, לפעמים כל הכתבה נבנתה מסביב לתמונה. לפעמים צילמנו תמונות בשביל כתבה שכבר הייתה בראש והכותרת באה למשוך קוראים, פשוטו כמשמעו. כמה שיותר צעקני, כמה שיותר מצחיקה, תמיד גדולה. וככה, לאט-לאט נבנה הסגנון של "העולם הזה”. הייתי אומר שהסגנון נבנה והושלם במהלך שנות ה-50’. בסוף שנות ה-50', כשבא משפט אייכמן, זה כבר היה קיים.a