a story lives forever
Register
Sign in
Form submission failed!

Stay signed in

Recover your password?
Register
Form submission failed!

Web of Stories Ltd would like to keep you informed about our products and services.

Please tick here if you would like us to keep you informed about our products and services.

I have read and accepted the Terms & Conditions.

Please note: Your email and any private information provided at registration will not be passed on to other individuals or organisations without your specific approval.

Video URL

You must be registered to use this feature. Sign in or register.

NEXT STORY

'We want our own state'

RELATED STORIES

Why do you have a red arse?
Uri Avnery Social activist
Comments (0) Please sign in or register to add comments

There were a lot of experiences from this encounter. I remember once there was a restaurant we loved behind the post office in East Jerusalem. I forget what its name was. Not Philadelphia – opposite Philadelphia, one that was more posh, more elegant, and we would eat there. And there was Rachel's famous blunder. In my book on the War of Independence, The Other Side of the Coin, I imagined a duel between an Israeli ham radio operator who listened in to the radio signals of the enemy and the radio operator of the enemy, and Shalom Cohen who was taken because he knew Arabic as they begin to curse each other. This was semi-fictional. And one of the curses that the Jew uses against the Arab is, 'Lesh Tizak Ahmar?' Why is your arse red? In other words: Why are you a monkey? And somehow this stuck in Rachel's head, and all of us were sitting in the restaurant, a large group of us having a good time. The Arab waiter came and asked what we would like to drink? I say, 'Wine'. 'What wine?' And I say, 'Ahmar'. Then Rachel comes out with: 'Lesh Tizak Ahmar'. The waiter froze like Lot's pillar of salt. But I think even the waiter explained to us the difference between Israelis and Jordanians. They hated the Jordanians, everyone, there was great hatred for the Jordanians. During the years when Jordan governed they acted like lords. Then the waiter explained why he liked Israelis. He said, 'When Jordanian officers were coming, first military policemen came and threw out all of the customers, cleared out the place, and then the officers would come and sit there. With the Israelis, I see officers, soldiers, all sitting together, joking'. The Arabs really liked it, and things like that. Israeli characteristics which were so primal and spontaneous and the lack of formality they found very pleasing. And for a few years this mood more or less survived. By the way, very similar – to those who are familiar with history – very similar to the Germans in France during World War II. The Nazis were very popular in France at the beginning. They behaved politely and paid for everything and so on. Gradually they began to take hostages and abuse the population and at the end everyone hated them. We have that same talent.

היו המון חוויות מהמפגש הזה. אני זוכר שפעם הייתה מסעדה שנורא אהבנו אותה מאחורי הדואר בירושלים המזרחית. שכחתי איך קראו לה. לא "פילדלפיה", מול "פילדלפיה", אחת יותר "פוֹש", יותר אלגנטית, והיינו אוכלים שמה. שמה הייתה ה"פאשלה" של רחל. אני בספר שלי על מלחמת תש"ח: הצד השני של המטבע, אני תיארתי איזה דו-קרב בין אלחוטאי ישראלי שעלה על האלחוט של האויב, והתחיל האלחוטאי של האויב ושלום כהן שלקחו אותו מפני שהוא ידע ערבית, התחילו לקלל אחד את השני. זה חצי דמיוני. ושמה אחת הקללות שיהודי מקלל את הערבי הוא אומר: "לש טיזק אחמר?" למה התחת שלך אדום? כלומר: למה אתה קוף? וזה איכשהו נדבק בראש של רחל, ואנחנו יושבים שמה במסעדה כולנו, חוג גדול, ליבנו טוב עלינו, בא המלצר הערבי ושואל מה אנחנו רוצים לשתות? אומר "יין". "איזה יין?" ואני אומר "אחמר". ואז מרחל יוצאת: "לש טיזק אחמר?" והמלצר קפא במקומו כאילו היה נציב המלח של לוט. אבל אני חושב שאפילו אותו מלצר הסביר לנו מה ההבדל בין הישראלים והירדנים. את הירדנים הם שנאו, כולם, הייתה שנאה גדולה לירדנים. בשנים שירדן שלטה שם הם התנהגו כאדונים. אז הוא סיפר למה הוא אוהב ישראלים, המלצר. הוא אומר: "כשהיו באים אורחים, קצינים ירדנים, אז קודם היו באים כמה שוטרים צבאיים, מסלקים את כל הלקוחות, מפנים את המקום ואז היו באים הקצינים והם ישבו שם. הישראלים אני רואה קצינים, חיילים, כולם יושבים יחד, מתבדחים”. זה נורא מצא חן בעיניי הערבים. כל מיני דברים כאלה. התכונות הישראליות הככה הראשוניות-הספונטניות והחוסר פורמאליות וכל זה מאוד מצא חן בעיניהם. וכמה שנים מצב הרוח הזה פחות או יותר החזיק מעמד. אגב, מאוד דומה, למי שמכיר היסטוריה, מאוד דומה למצב הגרמנים בצרפת במלחמת העולם השנייה. הנאצים היו מאוד פופולאריים בצרפת בהתחלה. התנהגו בנימוס ושילמו בשביל כל דבר וכו’. לאט לאט הם התחילו להוציא בני ערובה ולהתעלל באוכלוסיה ובסוף כולם שנאו אותם. לנו יש אותו כישרון.‏

Uri Avnery (1923-2018) was an Israeli writer, journalist and founder of the Gush Shalom peace movement. As a teenager, he joined the Zionist paramilitary group, Irgun. Later, Avnery was elected to the Knesset from 1965 to 1974 and from 1979 to 1981. He was also the editor-in-chief of the weekly news magazine, 'HaOlam HaZeh' from 1950 until it closed in 1993. He famously crossed the lines during the Siege of Beirut to meet Yasser Arafat on 3 July 1982, the first time the Palestinian leader ever met with an Israeli. Avnery was the author of several books about the Israeli-Palestinian conflict, including '1948: A Soldier's Tale, the Bloody Road to Jerusalem' (2008); 'Israel's Vicious Circle' (2008); and 'My Friend, the Enemy' (1986).

Listeners: Anat Saragusti

Anat Saragusti is a film-maker, book editor and a freelance journalist and writer. She was a senior staff member at the weekly news magazine Ha'olam Hazeh, where she was prominent in covering major events in Israel. Uri Avnery was the publisher and chief editor of the Magazine, and Saragusti worked closely with him for over a decade. With the closing of Ha'olam Hazeh in 1993, Anat Saragusti joined the group that established TV Channel 2 News Company and was appointed as its reporter in Gaza. She later became the chief editor of the evening news bulletin. Concurrently, she studied law and gained a Master's degree from Tel Aviv University.

Tags: East Jerusalem, The Other Side of the Coin, World War II

Duration: 3 minutes, 44 seconds

Date story recorded: October 2015

Date story went live: 11 May 2017