a story lives forever
Sign in
Form submission failed!

Stay signed in

Recover your password?
Form submission failed!

Web of Stories Ltd would like to keep you informed about our products and services.

Please tick here if you would like us to keep you informed about our products and services.

I have read and accepted the Terms & Conditions.

Please note: Your email and any private information provided at registration will not be passed on to other individuals or organisations without your specific approval.

Video URL

You must be registered to use this feature. Sign in or register.


Struggling to survive in Israel


Arriving at Haifa, the city of the future
Uri Avnery Social activist
Comments (0) Please sign in or register to add comments


נסענו באונייה ממרסיי. בין שאר המתנות שנתן לי אלוהים, יש גם המתנה שאני לא חולה-ים. אז בצהריים אני הולך לחדר-אוכל באונייה. שולחנות ארוכים-ארוכים עם מנות. על כל צלחת מונחת חתיכת עוף, ואין נפש חיה. כולם עומדים על הסיפון ומקיאים את הנשמה שלהם. אז הצוות, שהיה חבל לו לזרוק את כל האוכל אומר לי: "תאכל, תאכל, תאכל”. אכלתי אחד ועוד אחד ועוד אחד. אז זה מה שזכור לי.

על האונייה כבר היה חוג ציוני והיה מדריך שלימד אותנו שיר עברי. גם בגרמניה, בתנועת הנוער הציונית, אני למדתי כמה כמה שירים עבריים שלא הבנתי את המילים. אז היינו צריכים לנסוע. האונייה הייתה צריכה לנסוע: אלכסנדריה, ביירות, חיפה, יפו. אבא שלי לא הייתה לו סבלנות. היינו באלכסנדריה, מלא סירות של ערבים מוכרים, רוכלים ערבים צבאו על האונייה מכל הצדדים. פעם ראשונה שראיתי ערבים. מאוד מצאו חן בעיניי. ואבא שלי אמר: "אני לא יכול לעשות את כל הסיבוב הזה, בואו נרד ביפו". אז בנובמבר 1933 האונייה הגיעה פה ליפו, עמדה בים, באו סירות כאלה גדולות עם ערבים מאוד חזקים כאלה וירדנו לסירות. אמא שלי ירדה, סחבה אותי. לא סחבה אותי, הייתי כבר בן עשר. לקחה אותי ביד ירדנו במדרגות. והיה איזה רווח קטן בין הסירה לבין הכבש של האונייה, אז הערבי עושה תנועה כזאת בצחוק: "לזרוק, לזרוק”. אמא שלי לא הכירה הומור ערבי ונורא נבהלה. מה רוצים מהילד שלה? או קיי. ירדנו. הגענו ליפו, נרשמנו אצל הפקידים הערבים. ואז אבא שלי רצה להיות בחיפה. חיפה הייתה עיר העתיד, כבר אז, כמו היום. תל אביב לא עניינה אותו, רצה ישר להגיע לחיפה. אז כרכרה ערבית לקחה אותנו מהנמל של יפו לתחנה של “אגד". התחנה של "אגד" הייתה בשדרות רוטשילד, מדרום לרחוב הרצל. רחוב הרצל 1. חיכינו לאוטובוס. בינתיים קנינו תפוזים. היה קיוסק. כבר אז. הקיוסק ההוא ברחוב הרצל, רובדינקו אני חושב וקנינו, נדמה לי,


12 תפוזים בגרוש. ואכלנו תפוזים! בגרמניה תפוז היה דבר שחולמים עליו! אכלנו תפוזים באוטובוס. לקח אותנו לחיפה. מתל אביב לחיפה נסעו ככה: תל אביב-פתח תקווה, פתח תקווה-כפר סבא, כפר סבא-טול כרם, טול כרם-נבלוס, נבלוס-ג'נין, ג'נין-עפולה, עפולה-חיפה. ארבע שעות, או משהו. ואני כנראה נרדמתי באיזשהו מקום, מפני שאני שלא זוכר איך הגענו לחיפה. מה שאני זוכר הוא, שהתעוררתי למחרת היום במלון ברחוב הרצל בחיפה ודבר ראשון אני הסתכלתי דרך החלון, ואני לא מבין מה אני רואה. ממש לפני החלון היה קיר כזה של אדמה. נראה לי נורא מוזר. עד שתפסתי שזה הכרמל. שממש לפני החלון, היה מאוד תלול והגיע למעלה. זה היה למעשה המבט הראשון שלי של חיפה.


We traveled by ship from Marseilles and among other gifts that God bestowed on me, I received the gift of not suffering from seasickness. So at noontime I would go into the dining room on the ship: long, long tables laden with dishes. On every plate there was a piece of chicken, and not a soul around. Everyone was standing on deck vomiting. Then the crew, who felt it was a shame to throw all the food away, told me, ‘Eat, eat, eat’. I ate one and then another and then another. That's what I remember.

There was already a group of Zionists on the ship and a guide who taught us a Hebrew song. In Germany, in the Zionist youth movement, I had also learned several Hebrew songs which I could not understand the words of. Then we had to go. The ship needed to sail: Alexandria, Beirut, Haifa, Jaffa. My father had no patience. We were in Alexandria, full of the boats of Arab vendors, and Arab hawkers flocked to the ship from all sides. This was the first time I had seen Arabs. I really liked the look of them. My father said, ‘I cannot do this entire circle, let's get off in Jaffa’. So in November 1933 the ship arrived in Jaffa, remained out at sea, and large boats came with very strong Arabs and we disembarked from the ship. My mother went down, dragging me. No, she didn’t drag me, I was already 10 years old. She took me by the hand and we went down the gangway. And there was a small gap between the boat and the ship's gangway, and the Arab made a gesture and laughed, ‘Throw, throw!’ My mother was not familiar with Arab humour, and became quite alarmed. What do they want with her child? 

Okay, we disembarked, we arrived in Jaffa, we registered with the Arab clerks. Then my father wanted to go to Haifa. Haifa was a city of the future, even then, as it is now. Tel Aviv held no interest for him, he wanted to go straight to Haifa. An Arab coach took us from the port of Jaffa to the Egged station – the Egged station which was on Rothschild Boulevard, south of Herzl Street. Number 1 Herzl Street. We waited for the bus. In the meantime we bought oranges. There was a kiosk, even then… that kiosk on Herzl Street, Rubanenko, I think, and it seems to me we bought 12 oranges for a grush, and we ate oranges! In Germany an orange was something you dreamed about! We ate oranges on the bus. It took us to Haifa. From Tel Aviv to Haifa we traveled like this: Tel Aviv – Petach Tikva, Petach Tikva – Kfar Saba, Kfar Saba – Tulkarem, Tulkarem – Nablus, Nablus – Jenin, Jenin – Afula, Afula – Haifa. Four hours or something. I must have fallen asleep somewhere, because I don’t remember how we got to Haifa. What I remember is waking up the next day in a hotel on Herzl Street in Haifa, and the first thing I did was to look out of the window. I didn’t understand what I was looking at – immediately in front of the window was a wall of earth. It was really strange, until I realized it was [Mount] Carmel, right in front of the window. It was very steep and it rose upwards. This was actually my first view of Haifa.  

Uri Avnery (1923-2018) was an Israeli writer, journalist and founder of the Gush Shalom peace movement. As a teenager, he joined the Zionist paramilitary group, Irgun. Later, Avnery was elected to the Knesset from 1965 to 1974 and from 1979 to 1981. He was also the editor-in-chief of the weekly news magazine, 'HaOlam HaZeh' from 1950 until it closed in 1993. He famously crossed the lines during the Siege of Beirut to meet Yasser Arafat on 3 July 1982, the first time the Palestinian leader ever met with an Israeli. Avnery was the author of several books about the Israeli-Palestinian conflict, including '1948: A Soldier's Tale, the Bloody Road to Jerusalem' (2008); 'Israel's Vicious Circle' (2008); and 'My Friend, the Enemy' (1986).

Listeners: Anat Saragusti

Anat Saragusti is a film-maker, book editor and a freelance journalist and writer. She was a senior staff member at the weekly news magazine Ha'olam Hazeh, where she was prominent in covering major events in Israel. Uri Avnery was the publisher and chief editor of the Magazine, and Saragusti worked closely with him for over a decade. With the closing of Ha'olam Hazeh in 1993, Anat Saragusti joined the group that established TV Channel 2 News Company and was appointed as its reporter in Gaza. She later became the chief editor of the evening news bulletin. Concurrently, she studied law and gained a Master's degree from Tel Aviv University.

Tags: Marseilles, Haifa, Mount Carmel, Jaffa, Egged station

Duration: 5 minutes, 51 seconds

Date story recorded: October 2015

Date story went live: 10 March 2017