a story lives forever
Sign in
Form submission failed!

Stay signed in

Recover your password?
Form submission failed!

Web of Stories Ltd would like to keep you informed about our products and services.

Please tick here if you would like us to keep you informed about our products and services.

I have read and accepted the Terms & Conditions.

Please note: Your email and any private information provided at registration will not be passed on to other individuals or organisations without your specific approval.

Video URL

You must be registered to use this feature. Sign in or register.


We publish HaOlam HaZeh in Arabic


Daf, my first serious failure
Uri Avnery Social activist
Comments (0) Please sign in or register to add comments

בינתיים היו בחירות, ב-69'. הרי "העולם הזה כוח חדש" הוקם בחופזה, בלי מצע מסודר, בכוונה בלי מצע מסודר. ואז ב-1968, כבר אחרי המלחמה. הייתה ועידה של "העולם הזה" אחרי המלחמה ששמה אני הצגתי בפעם הראשונה את הדגל הפלסטיני. יש תמונה יפה שאני עומד על הדוכן עם הדגל הזה. וכאמור התנועה והסיעה בכנסת הייתה מגוייסת כולה לעניין המדינה הפלסטינית. זה היה הציר המרכזי של כל הפעילות שלנו. כתוצאה מכך אני קצת הזנחתי את הציבור הערבי בישראל, שלפני 67' הקדשנו לזה המון תשומת לב עם שיירות ועם ועידות וכל מה שאת רוצה. אחרי המלחמה ב-67' אנחנו העתקנו את תשומת לבנו מהערבים בישראל לערבים בשטחים ולרעיון המדינה הפלסטינית. לצערי אני חושב שזו הייתה טעות החלק הראשון, שהזנחנו את הציבור הערבי הפלסטיני. ונאמתי בלי סוף: בכנסת, מחוץ לכנסת, כתבנו ב"העולם הזה", העיתון "דף"שהופיע במלחמה ואחרי המלחמה יום-יום, ואני עבדתי שם full time, חוץ מ״העולם הזה״. בדרך כלל הלכתי לישון בשתיים בלילה כשגמרנו את העבודה על העיתון היומי. זאת הייתה עבודה, הייתה עבודת רצח, הייתה עבודה משוגעת לגמרי: גם "העולם הזה", גם "דף", גם הכנסת. היום כשאני חושב על זה, אני ממש לא מבין איך אני עשיתי את זה מבחינת הזמן. רק ע"י זה שאני ייקה וחי עפ"י שעון וגבולות ותחומים של זמן איכשהו הצלחתי. וגם ללכת לחסקה אגב, פעם בשבוע. העיתון "דף" לא הצליח. קודם כל הוטל חרם על העיתון בכל הקיוסקים בארץ. "ידיעות" ו"מעריב" שהיו אויבים בנפש שאי-אפשר לתאר, יותר מיהודים וערבים הרבה יותר, עשו יד אחת בפעם הראשונה בהיסטוריה והוציאו אולטימטום משותף לכל הקיוסקים בארץ: מי שמוכר את "דף" לא מקבל לא "ידיעות" ולא “מעריב". אז היינו צריכים למכור ביד, ברחוב. אז כולנו התגייסנו בימים לעמוד בפינות רחוב ולמכור את "דף". רחל התגייסה. לרחל היה אוטו קטן משלה, אוטו גרמני בשם "פרינס", נסיך, אוטו יפהפה, קטן כזה, יפהפה. והיא אהבה את האוטו אהבת נפש. והיא כל בוקר קמה בחשכה ונסעה לירושלים ומכרה את "דף" ברחוב בן יהודה בירושלים. אבל כל זה לא הועיל. זה לא הגיע לתפוצה רצינית, ואחרי איזה חודשיים נדמה לי, חודשיים-שלושה, "דף" התקפל. את ההפסדים כמובן שילם "העולם הזה". אז לדאבון לבי, אני חושב שזו הייתה הנסיגה הראשונה שלי בחיים. עד לאותו הרגע אנחנו רק התפשטנו והתרחבנו והתעמקנו. סגירת "דף" הייתה למעשה הכישלון הרציני הראשון שלי.‏

Meanwhile, elections were held in 1969. Then HaOlam HaZeh – Koah Hadash was set up hastily without a proper foundation, deliberately without a foundation. Then in 1968, after the war, there was a conference of HaOlam HaZeh where I presented the Palestinian flag for the first time. I have a beautiful picture where I'm standing at the podium with this flag. And as I said, the movement and the faction in the Knesset had been enlisted in its entirety to the matter of the Palestinian state. It was the linchpin of all our activities. Consequently, I had somewhat neglected the Arab public in Israel. Before 1967 we had devoted a lot of attention to it with convoys and conferences and everything you could want. After the war in 1967, we diverted our attention from the Arabs in Israel to the Arabs in the territories, and to the idea of ​​a Palestinian state. Unfortunately, I think the first part was a mistake, that we neglected the Palestinian Arab community. And I spoke endlessly: in the Knesset, outside the Knesset, we wrote in HaOlam HaZeh, the newspaper Daf that appeared during the war and after the war, every day. I worked there full time, except for HaOlam HaZeh. I usually went to bed at 02:00 when we finished working on the daily paper. It was a murderous job, the work was completely mad - both HaOlam Hazeh and Daf, and also the Knesset. Today when I think about it, I really do not know how I was able to do it all, in terms of time. I managed only thanks to the fact that I am a yekke and live my life by a schedule and boundaries and time restrictions. By the way, I also went surfing once a week.

The newspaper Daf was unsuccessful. First of all there was a boycott imposed on the newspaper at all the kiosks in Israel. Yediot and Maariv were such mortal enemies that it is impossible to describe, more than the Jews and the Arabs, much more. But they banded together for the first time in history, and issued a joint ultimatum to all of the kiosks in the country: whoever sells Daf will not get Yediot and Maariv. So we had to sell it by hand, on the streets. We all recruited everyone during the day to stand on street corners and sell Daf. Rachel was recruited. Rachel had a small car of her own, a German car called Prince, a beautiful prince, a small and lovely car. And she really loved that car. And every morning she got up in the dark and went to Jerusalem and sold Daf on Ben Yehuda Street in Jerusalem. But to no avail. We never achieved any serious circulation and after a few months, I think two or three months, Daf folded. The losses, of course, were paid by HaOlam HaZeh. So unfortunately, I think it was the first 'withdrawal' of my life. Until that moment we had just stripped down and expanded and gone deeper. Closing Daf was, in fact, my first serious failure.

Uri Avnery (1923-2018) was an Israeli writer, journalist and founder of the Gush Shalom peace movement. As a teenager, he joined the Zionist paramilitary group, Irgun. Later, Avnery was elected to the Knesset from 1965 to 1974 and from 1979 to 1981. He was also the editor-in-chief of the weekly news magazine, 'HaOlam HaZeh' from 1950 until it closed in 1993. He famously crossed the lines during the Siege of Beirut to meet Yasser Arafat on 3 July 1982, the first time the Palestinian leader ever met with an Israeli. Avnery was the author of several books about the Israeli-Palestinian conflict, including '1948: A Soldier's Tale, the Bloody Road to Jerusalem' (2008); 'Israel's Vicious Circle' (2008); and 'My Friend, the Enemy' (1986).

Listeners: Anat Saragusti

Anat Saragusti is a film-maker, book editor and a freelance journalist and writer. She was a senior staff member at the weekly news magazine Ha'olam Hazeh, where she was prominent in covering major events in Israel. Uri Avnery was the publisher and chief editor of the Magazine, and Saragusti worked closely with him for over a decade. With the closing of Ha'olam Hazeh in 1993, Anat Saragusti joined the group that established TV Channel 2 News Company and was appointed as its reporter in Gaza. She later became the chief editor of the evening news bulletin. Concurrently, she studied law and gained a Master's degree from Tel Aviv University.

Tags: HaOlam HaZeh, Knesset, Daf, Yedioth Ahronoth, Maariv, yekke, HaOlam HaZeh–Koah Hadash

Duration: 4 minutes, 57 seconds

Date story recorded: October 2015

Date story went live: 11 May 2017