a story lives forever
Sign in
Form submission failed!

Stay signed in

Recover your password?
Form submission failed!

Web of Stories Ltd would like to keep you informed about our products and services.

Please tick here if you would like us to keep you informed about our products and services.

I have read and accepted the Terms & Conditions.

Please note: Your email and any private information provided at registration will not be passed on to other individuals or organisations without your specific approval.

Video URL

You must be registered to use this feature. Sign in or register.


Do demonstrations make any real difference?


You must be a fool if you’re not afraid
Uri Avnery Social activist
Comments (0) Please sign in or register to add comments

בכל הפגנה הייתה הסתערות עם גז מדמיע וכדורי גומי, לפעמים גם תותח מים. וזה יצר בעייה גדולה בשביל רחל אבנרי. א', רחל אבנרי הייתה פחדנית. לא רק שהיא לא התביישה בזה, להיפך, היא התפארה בזה. היא חשבה שאדם חכם מוכרח להיות פחדן, מי שלא פחדן הוא טיפש, חסר דמיון, לא מתאר לעצמו מה יכול לקרות. ולה היה עודף גדול בדמיון. אבל הייתה לה בעיה יותר מוחשית – רחל הייתה חולה במחלת כבד קשה וחשוכת מרפא עד היום, שאנחנו לא יודעים מתי היא התחילה. היו לה בעיות והיא עברה שרשרת ארוכה של בדיקות ואף אחד לא מצא שום דבר והתחילו כבר לחשוב שהיא מדמיינת לעצמה דברים, עד שרופא אחד לא מומחה, רופא כללי אמר: "בואי תעשי בדיקה של כבד" ובבדיקה הכי פשוטה מיד גילתה שיש לה שחמת של כבד. והיא הייתה בטיפול של רופא נהדר, חכם, אנושי, מומחה עולמי בשם ד"ר דני שובל ב"הדסה עין כרם" בירושלים שהיינו הולכים אליו פעם בחצי שנה, אח"כ פעם בשלושה חודשים. היה בודק אותה, מאוד מרגיע כל פעם, אבל הוא אמר: "את צריכה להיזהר מכל מיני דברים" ואחד הדברים – גז מדמיע, בשום פנים ואופן לא צריכה להיחשף לגז מדמיע. אבל רחל רצתה לצלם, ולצלם בבילעין ולהימלט מגז מדמיע זה פשוט לא הלך ביחד. אז מדי פעם היא בניגוד להוראות כן הייתה חשופה לגז מדמיע. היא צילמה אותנו וצילמה אותי. יש תמונה שתותח מים גורר אותי על האדמה. אני אף פעם לא הייתי חשוף לתותח מים. האנרכיסטים, שהם היו הגרעין הקשה של המפגינים היהודיים בבילעין, הם היו מאומנים. ברגע שהם ראו תותח מים הייתה להם טכניקה איך להתחבר ולחבק אחד את השני ולהפוך לגוש אחד, שגם תותח מים לא יכול היה להזיז אותו. אני לא הייתי מאומן. אני התיישבתי לידם, ואז בא הסילון ואני נגררתי עשרות מטרים ורחל צילמה את זה, יש לי צילום של זה. וכתוצאה מכך רחל הייתה, למרות שהיא השתדלה להישאר במרחק, לא פעם היא הייתה נחשפת לגז מדמיע. ופעם אחת פגע בה כדור גומי בירך. הסימן של זה נשאר אני חושב שלושה-ארבעה-חמישה חודשים. זה מכה מאוד קשה הכדור גומי, למרות שזה כמעט לא קטלני, זה קטלני אם זה פוגע פה. הצבא אמור להשתמש רק ממרחק קבוע, שכחתי כמה, 20 מ' או משהו כזה נדמה לי, ורק לא בראש. אבל החיילים, את יודעת, יש כאלה ויש כאלה.‏

At every demonstration there was an assault with tear gas and rubber bullets and sometimes with a water cannon, too. That created a big problem for Rachel. Rachel Avnery was a coward. Not only was she not ashamed of it, on the contrary, she boasted about it. She thought that a wise person must necessarily be a coward, and whoever is not a coward is stupid, unimaginative and can't foresee what could happen. And she had surplus imagination. But her problem was more tangible: Rachel was ill with severe liver disease which remained incurable, and we didn't know when it started. She had problems and went through a long series of tests but nobody found anything and they had already begun to think that she was imagining things, until one doctor − not a specialist, a general practitioner − said: 'Let's do a liver test', and the simplest test soon found she had cirrhosis of the liver. She was treated by a wonderful doctor −  a wise, humane, international specialist named Dr Danny Shouval at the Hadassah Ein Kerem hospital in Jerusalem where we would go once every six months, then every three months. He would examine her, very calming every time, but he said: 'There are lots of things you should be careful of' and one of those things was tear gas: under no circumstances should she be exposed to tear gas. But Rachel wanted to film, and filming in Bil'in and avoiding tear gas just didn't go together. So occasionally, in violation of her doctor's instructions, she was exposed to tear gas. She photographed us and photographed me. There is a photograph of the water cannon knocking me to the ground. I had never been exposed to water cannons before. The anarchists − who were the hard core of the Jewish demonstrators in Bil'in − were trained. Once they saw that there was a water cannon they had a technique for joining hands and holding on to each other to become a single mass which even the water cannon couldn't budge. I had not been trained. I sat next to them, and then the water jet came and swept me along for dozens of metres and Rachel photographed it. I have the photograph. And as a result of that − even though she tried to remain at a distance − Rachel was exposed to tear gas more than once. Once, a rubber bullet hit her in the thigh and the mark it made remained, I think, for three or four or five months. It is very hard, being hit by a rubber bullet, even though it's almost never fatal, it is fatal if it hits here. The army is supposed to use them at only a fixed distance, I forget what it is – 20 meters or so it seems to me, just not at the head. But the soldiers, you know, some are like this and some are like that.

Uri Avnery (1923-2018) was an Israeli writer, journalist and founder of the Gush Shalom peace movement. As a teenager, he joined the Zionist paramilitary group, Irgun. Later, Avnery was elected to the Knesset from 1965 to 1974 and from 1979 to 1981. He was also the editor-in-chief of the weekly news magazine, 'HaOlam HaZeh' from 1950 until it closed in 1993. He famously crossed the lines during the Siege of Beirut to meet Yasser Arafat on 3 July 1982, the first time the Palestinian leader ever met with an Israeli. Avnery was the author of several books about the Israeli-Palestinian conflict, including '1948: A Soldier's Tale, the Bloody Road to Jerusalem' (2008); 'Israel's Vicious Circle' (2008); and 'My Friend, the Enemy' (1986).

Listeners: Anat Saragusti

Anat Saragusti is a film-maker, book editor and a freelance journalist and writer. She was a senior staff member at the weekly news magazine Ha'olam Hazeh, where she was prominent in covering major events in Israel. Uri Avnery was the publisher and chief editor of the Magazine, and Saragusti worked closely with him for over a decade. With the closing of Ha'olam Hazeh in 1993, Anat Saragusti joined the group that established TV Channel 2 News Company and was appointed as its reporter in Gaza. She later became the chief editor of the evening news bulletin. Concurrently, she studied law and gained a Master's degree from Tel Aviv University.

Tags: Rachel Avnery

Duration: 4 minutes, 41 seconds

Date story recorded: October 2015

Date story went live: 26 June 2017